סדר וניקיון-אובססיה או מחלה ?

אני מודה , אני חולה על סדר וניקיון. שנים שלא התעסקתי בעובדה הזאת וקיבלתי אותה כנתון ברור. אבל מה גורם לבן אדם להפוך לאובססיבי בנושא? את זה תצטרכו לשאול אנשי מקצוע , אני יודע איך אני הפכתי לכזה.

אני בן אדם שחולה על סדר וניקיון . זה התחיל איפה שהוא בילדות ומאז רק הולך ומחמיר. היום בגיל 48 זה כבר על גבול האובססיה יש יגידו מחלה , הילדים והאישה יאשרו שבבית מסתובב טרוריסט זועף שכל סטייה של הבית ממצב מוזיאון מטריף לו את הכדוריות האדומות בוורידים . והדבר המצחיק הוא שלא נולדתי ככה . כן , נשבע ! עד גיל 11 או משהו כזה הייתי די ברדקיסט. אני זוכר ימים שאמא שלי הייתה בודקת לי שיעורים במחברות שהיו כל כך מבורדקות שהיא היתה פשוט תולשת דפים ומכריחה אותי לכתוב הכל מחדש נקי ומסודר. נקי ... ומסודר... נקייייי ומסודררררר . ככה 2 המילים האלו חצובות היום בכל נימיי. התכונה הזאת של סדר וניקון כל כך סקסית בעיני. אני מסוגל למכור סודות מדינה בעד עוזרת בית תותחית . ואני שואל את עצמי מאיפה הכל התחיל? איך מילד שמן וברדקיסט הפכתי לגבר שמן ומסודר? (כן השומן הוא חברי לחיים) .

ואז אני שואל את עצמי איך הפכתי להיות כזה טרוריסט. האמת שבמשך שנים זה לא הטריד אותי ולא ניסיתי למצוא תשובה לשאלה הזאת , בעיקר כי הייתי עסוק בלסדר ולרטון אבל בפסח האחרון בעודי מקרצף את תריסי הסלון כחיל בודד בקרב אבוד שהוא הולך לנצח פתאום נזכרתי במבצעי הניקיון שאבא שלי היה מארגן לנו.

אני מטיל את האשמה בעיתון אצבעוני . שנים שהייתי מנוי לעיתון אצבעוני. כל שבוע היה מגיע גיליון חדש שהייתי קורא בשקיקה כל עמוד, פותר כל חידה ומתחבט בכל שאלה ששאלו ילדים אחרים. ואז כשידעתי את הגיליון בע"פ הייתי עורם אותו אל שאר אחיו על המדף. וככה נולד לו אוסף של עשרות גיליונות. לא זרקתי אף גיליון ואין לי ממש הסבר למה.

אני זוכר את היום, את הרגע ואת השעה ( שבת בסביבות השעה 13:00 בצהריים אני רובץ על המיטה) אמא שלי נכנסה לחדר שהיה כרגיל מבורדק ,וזה הטריף אותה. שוב היא כעסה , שוב ביקשה ספק התחננה שאני אסדר אך הפעם היא עבר לנשק השמדה כבד , " אם אתה לא מסדר את החדר ודואג שהוא יישאר מסודר אני זורקת את כל האצבעונים" אני הבטתי בה במבט בוחן , "היא רצינית או סתם מאיימת?" אבל אז הגיע משפט המחץ , היא פנתה לאבא שלי שהיה שרוי אי שם ברחבי הבית " אדוארד , בוא תזרוק לו את העיתונים" . ברגע הזה הבנתי שעברנו למשא ומתן לשחרור שבויים . WE ARE TAIKING BUSNSE HERE . אם אמא שלי מערבת את קומנדו משמעת האולטימטיבי ,את אבא שלי, אזי עברנו למצב כוננות אדום. אבא שלי זרק איזו צעקה שלא הבנתי מה בדיוק הוא אמר אבל הטון שלה היה מאוד ברור , " תתחיל להיפרד מהעיתונים אני בא!".

מיד קמתי ממקומי כאחוז גרדת בפי הטבעת והתחלתי לסדר את החדר , את המדפים,את השולחן את ארון הבגדים, את השידות את המגירות את המשחקים את הספרים את הג'יפה שהסתרתי מתחת למיטה ובעיקר דאגתי לשמור על האוצר שלי – עיתוני האצבעוני. ומאותו רגע האובססיה נולדה , החיים השתנו לתמיד - מופרע של סדר וניקיון נולד .

אחד הדברים שהכי מפתיעים אותי שככל שאני אוהב סדר וניקיון ככה אני שונא לנקות ולסדר. ראשית בתוכי חי לו עצלן כרוני שכל רצונו הוא לרבוץ מול הטלוויזיה ולאכול. אבל אם אני מתיישב ומולי על השולחן המפה קצת עקומה או אחד הילדים השאיר איזה עט על השולחן או לצערו השאיר את התיק בסלון אני קם מיידית לסדר ולהחזיר למקום כי אני לא אוכל להנות מהרביצה ומהצפייה הזומבית מול המקלט כש"הבלגן" הזה מולי. כמובן שאני ארטון לעצמי ואמלמל "כמה הילדים האלו בלגניסטים , כמה אף אחד לא מבין אותי ולמה לעזאזל אי אפשר להחזיר את הדברים למקוםםםם !!!!"

ואז אני שואל את עצמי איך הפכתי להיות כזה טרוריסט. האמת שבמשך שנים זה לא הטריד אותי ולא ניסיתי למצוא תשובה לשאלה הזאת , בעיקר כי הייתי עסוק בלסדר ולרטון אבל בפסח האחרון בעודי מקרצף את תריסי הסלון כחיל בודד בקרב אבוד שהוא הולך לנצח פתאום נזכרתי במבצעי הניקיון שאבא שלי היה מארגן לנו. שבת בבוקר , די מוקדם , אבא שלי היה מעיר אותנו במה שהיה נשמע כמו נהמת אריה זועף "שאול , יאללה קום" , ובשנייה הראשונה הייתי חושב שאולי אבא סוף סוף הכין לי איזו הפתעה , אולי סוף סוף הוא זכר שהיה לי יום הולדת לפני כמה חודשים והביא לי את המתנה הגדולה אבל המבט השני פתר את תעלומת ההשכמה המפתיעה והיה לי ברור שמשהו לא טוב הולך לקרות השבת. " יאללה יא שאוול קום צריך לנקות היום" . ככה אבא עבר ילד ילד מעיר ומנער אותו ממיטתו . אמא כבר במטבח מכינה את הקפה והשוקו , יודעת שגם גורלה נחרץ לשבת הזאת. ואז אחרי ארוחת הבוקר המזורזת אבא שלי היה מחלק הוראות. כמו לפני קרב אבא שלי מחלק אותנו לגזרות פעולה , משימות לשעות הקרובות. את תסדרי את הארונות ואת המטבח , אתם תסדרו את המרתף אתה את הגינה אתה את הדלתות ואתה כשאתה מסיים עם המרפסות תתחיל לטאטא את המדרכות והכביש מסביב לבית. "אבל אבא" הייתי מנסה " למה לטאטא את הרחוב יש עובדי עירייה שעושים את זה?" " אני לא סומך עליהם , חוץ מזה , מה? נחיה עם הלכלוך הזה מסביבנו עד שהעירייה תשלח עובדי ניקיון? לא, לא היום מנקים , חוץ מזה , זה המסביב של הבית שלנו מי ינקה טוב יותר מאתנו את הבית שלנו?".

וככה כל אחד יצא למשימתו כשאבא מפקד על כולם . אחרי כמה שעות של ניקיון המח שלנו כבר עבר למצב מחופף , היינו משתטים תוך כדי הניקיון , עושים כל מיני צחוקים , מגלמים דמויות מספרים בדיחות וכשאבא שלי מדי פעם היה עובר ליד הוא היה מביט במשפחה שניטרללה לגמרי והכל בניצוחה של האישה הזאת שהוא התחתן איתה - אמא שלי שהפכה את יום הניקיון למעין יום כיף , באותו רגע המצח של אבא היה מתקדר והשפתיים מסננות איזה משפט בערבית שהיה ברור שהוא לא מרוצה ואז מקנח במשפט שהיה אחד ממשפטי המפתח שלו " יאללה חארקה , חארקה !" יעני קדימה להזדרז לא להתעכב. בניקיונות לא היו צחוקים עם אבא.

וככה בעודי מקרצף את התריסים פתאום הבנתי שבכל הקשור לסדר וניקיון הפכתי להיות אבא שלי , גם אני מוצא את עצמי מכריח את כל בני המשפחה לצאת לימי ניקיון קשים ואצלי אין צחוקים , אין בידור . מנקים ועובדים " יאללה חבר'ה תעלו קצב!" . אבל עכשיו אחרי שאבא שלי יצא לנהל ימי ניקיון בעולם הבא ,בפעם הראשונה בחיי אני נהנה למצוא משהו מאבי בי , אמנם זה לא חינני , זה לא נחמד זה לא ימים של צחוק וטירלולים . בימי הניקיון אני אבא שלא מצחיק ומלטף , אני אבא נוזף אבא שמסנן כל מיני מילים לא ברורות תחת השפה ובעיקר מתייחס לכולם כאל פקודים לא כל כך מוצלחים. לא אהבתי את זה באבי והנה אני מוצא עצמי עושה את אותו הדבר . עושה בדיוק את אותו הדבר ומתגעגע בצורה מטורפת לאבא שלי שהלך לעולמו , מתגעגע בטירוף לילדות לימים שהיינו ילדים והיה את האיש הזועף הזה שהיה מסתובב ביננו שידענו שכשהוא בסביבה שום דבר רע לא יקרה לנו . הימים התמימים שהיינו ילדים והעולם היה קל ומצחיק והחלומות נערמו בשקים וידענו שהם בטוח יתגשמו. הימים שאימא היתה בעצם אחותנו הגדולה והבית היה מבצר וגן שעשועים בלתי נגמר .

אז אני אתן לאבא שלי להסתובב בי עוד קצת ,הזיכרונות והדמעות מציפים את כולי עכשיו ואני נותן להם לזרום בהנאה מכאיבה , אבל להבא בימי הניקיון הוא לא יוזמן ואבא שאול יהיה פחות זועף ואפילו קצת מטורלל.